חיכיתי כבר שיגידו מותר. מותר לצאת מהבית, לנשום אוויר צח, לחזור לעבודה, לחזור לפגוש אנשים, לחזור לחיים!!! זוכרת שקראתי כל הזמן באתר https://aspbasilicata.net/
זה קרה וסוף סוף יצאנו לחופשי אחרי הסגרים שנוצרו בגלל הקורונה. הרגשתי כמו דב שיוצא אחרי שנת חורף מהמערה שלו לאור השמש. כמובן שזו הגזמה אבל יש בה מהאמת, הייתה לי הרגשה של יציאה לחופשי ורצתי מהר מהר להחזיר לעצמי את החיים. כמעט כל האנשים במקום העבודה שלי חזרו מהחופשה ללא תשלום שאליה הוצאו והשיגרה התחילה מחדש. לקום כל בוקר בשש בבוקר,להספיק לסדר לילדים את התיקים, ארוחת בוקר, ארוחת עשר, לארגן קצת את הבית שלא יראה כמו אחרי הפצצה כשאני חוזרת מהעבודה, להעיר את הילדים, להוריד במסגרות, לגלות ששוב חזרו פקקי התנועה, הצפצופים, העצבנות בכבישים. השלב הבא היה להגיע לעבודה. האמת, התרגשתי לחזור ולהיפגש עם האנשים, לפטפט, וכן, אפילו לעבודה עצמה. היה משהו מבורך בשגרה המוכרת, במסגרת, ומעל לכל בקשרים עם האנשים. אין ספק, אנחנו צריכים חברת אנשים, זה ממש כמו חמצן בשבילנו. זהו צורך קיומי פסיכולוגי חשוב בשבילנו.
יחד עם זאת, קורה לי משהו מתחת לפני השטח. יש בי איזו תחושה חדשה שאני לא ממש מבינה. למה אני צריכה להיות עם האנשים האלה? למה אני צריכה להקשיב לאיש הזה? אין לי כוח להקשיב להם, אין לי כוח להתמודד עם מצבי הרוח שלהם. העבודה שלי, מה אני צריכה אותה? מדוע אני צריכה לעבוד כל כך הרבה שעות? על מה הזמן שלי מתבזבז? איך שהיום עובר לאט, תמיד יום העבודה שלי היה כזה ארוך? את השאלות האלה התחלתי לשאול את את עצמי במהלך יום העבודה והן ניקרו בראשי כשהגעתי הביתה בחושך סחוטה נפשית וגופנית.
הילדים שלי שמחו מאוד לחזור לבית הספר ולראות את החברים שלהם אבל גם עליהם הרגשתי שמשהו עובר, נראה היה לי שגם להם יש תחושות חדשות הרוחשות מתחת לפני השטח אבל עקב יום העבודה הסוחט הייתי עייפה מלנסות לגלות. בבוקר התעוררתי והאמת, ההתרגשות עברה ובמקומה נשארה איזו תחושה לא מובנת של החמצה. שוב אותו הדבר? הכל חוזר על עצמו? לפתע נזכרתי כמה בעצם הייתי מתלוננת לפני הקורונה, על הפקקים, על הבוס, על חוסר הזמן והעייפות. זהו? חזרנו אחורה בדיוק כפי שהיה? אלו הן השאלות שעולות בי כעת ואני מוצאת את עצמי מתחרטת שלא שינינו שום דבר בחיים שלנו לטובה ורק רצינו לרוץ קדימה מהר רק בשביל לגלות שבעצם חזרנו לאותם תנאים והרגלים ותסכולים בדיוק כפי שהיה בעבר. למה מיהרנו כל כך? על מה חלמנו? מה בחיינו היה כזה טוב? אני רוצה ליהנות מכל העולמות. גם לממש את עצמי, להתפרנס בכבוד ובנחת וגם להנות מחיי וממשפחתי. ראינו שזה כן אפשרי. האם ניתן לכך לחלוף כאילו לא היה מעולם?
התקופה של הקורונה העבירה אותנו תהליך שהוא לטובתינו. היא העלתה על פני השטח את כל החולי במערכות חיינו, פתחה לנו צוהר לקיום אחר ואיפשרה לנו לשנות הכל, גם בחיי יום היום, גם בעולם העבודה. אנחנו יכולים ללמוד מהתקופה הזאת שאפשר לעשות דברים אחרת, אפשר לשלב בצורה מאוזנת בין חיי המשפחה, הבית והפנאי ובין הצרכים של העבודה. עלינו כחברה למצוא את האיזון הזה כדי שנהיה מאושרים ומסופקים וכך נוכל לתרום לסביבתינו הן האישית והן המקצועית.