כמות המגננות שיצרנו סביבנו כדי לשרוד בחברה היא בלתי סבירה. זה נראה לנו תקין כי אנחנו דומים לצפרדעים שמבשלים במים חמים, מכירים את זה? הבישול הוא הדרגתי, אז הצפרדע לא מזהה את הסכנה. המים חמימים וזה דווקא די נחמד בהתחלה, אבל נגמר בצלחת של מישהו.
ככה אנחנו. מבשלים אותנו, מטגנים אותנו ומגישים אותנו כחטיף בצלחת של מישהו אחר. זה ככה בפרסומות שמפמפמים לנו כדי שנקנה משהו, ככה בשעות העבודה הבלתי מבוקרות ונטולות הזכויות לעובד, ככה באגרסיביות התובענית של היומיום. ככה בכל דבר. אבל זה לא צריך להיות ככה.
היינו אמורים לבנות לנו חברה מגוננת כזו. חברה שתבנה בנו מנגנון בקרה עצמי שאומר מתי די, לא כדאי לקנות עוד כי אתה הופך לעבד, לא כדאי להתעצבן, כי המתעצבן יעוצבן, לא כדאי לנטוש את המבוגרים שלנו, כי גם תורנו יגיע, כדאי ממש להשקיע בילדנו, כי צורתם היא צורת החברה העתידית שלנו.
כל זה לא קורה, השתבש לנו בדרך. איפה טעינו? טעינו במשהו בסיסי, ביכולות האיפוק והנהנתנות שלנו, אלו מערכות שהבקרה בהן אמורה להתנהל במתינות והיא יצאה משליטה. בשם הנהנתנות הפכנו את מרוץ המצוינות למפחיד ממש. מערכת החינוך עברה להשתחוות מלאה למחול מצוינות שמטרתו הבלעדית היא השגת עוד ועוד נהנתנות. גסות הרוח, תוצר הלוואי של הנהנתנות, לא איחרה לבוא, והרי לכם חברה המתבוססת בצואתה.
איך אפשר לעצור את התהליך הדלוח הזה, להחזיר את מימיו הצלולים של אגם החיים שלנו, כדי שנוכל ונרצה לעצור לרגע, לשכשך רגליים בהנאה ולהרגיש ערך לחיים? התחנה הראשונה וההכרחית ביותר היא מערכת החינוך. יש לגרוס את הספרים הקיימים ולהחליפם בערך החברות והכבוד ההדדי. ברגע שילדנו יצאו לרחובות עם סולם ערכים תקין, כל היתר יסתדר מאליו. ההישגיות לא תעלם, חלילה, היא פשוט תשנה את עורה להישגיות חברתית, דבר שיקנה רווח גם לנותן וגם למקבל. הנהנתנות, עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי, תתרסן מעט ותרבות השפע תצטמצם למימדים סבירים, כאלו שהכדור עצמו, הכחול והירוק, מכירים? יקבל ויכיל בהבנה, בצמיחה ובהתחדשות.